הדברים אולי נשמעים כפאראדוכס ואף־על־פי־כן! היצירה העברית עד ראשית בית שני היתה בעיקרה תורה שבעל־פה. החל מראשית בית־שני הוא נעשית תורה שבכתב.
אין הכוונה כאן לא לספרי חוקים ולא לכרוניקות היסטוריות שנרשמו כמובן בחצרות מלכים, כי אם למה שקרוי בפינו בשם ספרות, כלומר, סיפור או שיר או הגות או תוכחה שראשיתם על מגילת ספר ורק לאחר מכן משמיעים אותם או מגישים לקריאה. לא לחנם מתעורר בנו תמיד איזה מעכב נפשי כשמעלים את הצירוף ״ספרות התורה״ או ״ספרות הנבואה״. הספונטאניות — ויהי מקורה אשר יהי, אין זה שייך לדיון זה — הבלתי־אמצעיות שבהיווצרות הדברים והישירות חסרת־התיווך של מסירתם לעם, הם הם הכוח האדיר החד־פעמי העולה מכל שורה שבתורה ובנביאים והם הם אשר הפכו את הדברים להיות הם עצמם מקור להשראה ספרותית ולאמנות, סגולה שזכו לה רק מעט מיצירות המופת בעולם. השירה והנבואה והסיפור המקראי נעשים הם עצמם מציאות היולית, מקור חוויות, ובזאת, גם בזאת, הם נבדלים מסוג היצירה הקרויה ״ספרות״, שכל־כולה כבר מיצוע ואין היא עצמה — פרט למקרים בוררים ביותר — משמשת חומר ליצירה.
בימי בית שני כנגד זאת סוג היצירה השכיח ביותר הוא כבר זה הקרוב ל״ספרות״, כלומר, יצירה הנכתבת, עיקר תפוצתה בכתב,ודוקא החוק שכתוב היה, חקוק ממש מימים קדומים, דוקא הוא הופך להיות תורה שבעל־פה, שבדיונים משפטיים. אין זה מקרה כמובן שראשיתה של תקופה חדשה זו, תקופה ספרותית, ראשיתה בעזרא.הסופר.
0
0
0
