הנעקד
אם אברהם, איתן זה, הוא המהפכן הגדול, האחד המנתק עצמו מתרבות גדולה ושוקעת — הרי חיי יצחק בנו עומדים בשני סימנים: העקידה והדביקות בארץ. הפאסיביות היא ראש תכונותיו של יצחק. צאו וראו; כמעט אין אנו מוצאים את יצחק זה עושה מעצמו דבר. הכל כביכול נעשה בו. ודיינו בשלושת הסיפורים העיקריים הנאמרים בו: עקידה, הבאת רבקה. ברכת הבנים. אפילו אשה לא הוא עצמו יוצא להביא כאשר יעשה יעקב בנו, כי אם אליעזר עבד אביו מביאה אליו. אברהם רץ אל הבקר להגיש לאורחיו וזה יושב ומחכה שיוגש ציד לפיו. אברהם הוא הירואי מאז צאתו מאור כשדים ומחרן, במלחמתו במלכים ובריבו עם אל. יצחק הוא טראגי. ואכן: פחד יצחק.
ואולי יש קשר עמוק בין שני אלה. לאחר המאמץ האדיר שבהופעת האב. נסוג הכוח הנפשי פנימה. כאתנח לפני הפעלתנות החדשה. האחרת, שתבוא ביעקב. ומסיבה זו אין גם כל בעייתיות אצלו. אתה יכול לתהות על מעשהו של אברהם לגבי בנו ישמעאל, אחה עתיד לתהות על מעשהו של יעקב לגבי יצחק אביו העיור. אך אין אתה מוצא מעין מעכב מוסרי — בקנה־מידה מוסרי שלנו – אצל יצחק. שאין הוא פועל מעצמו ולא כלום. לא עצמת השחר העולה של האב הראשון, לא מאבק אדירים של הלילה כאצל האב השלישי. כי אם בבחינת תפילת בינים זו, תפילת מנחה. ורק משוררים גדולים כחז״ל יכלו לייחס את שלוש התפלות לשלושת אבות האומה, ולדעת לכון לכל אחד את תפילתו לפי אפיו וגודלו.
0
0
0
