המושג ״אדם בצלם אלהים״ הוא מושג תשתית מקראי, והוא במודע ושלא־במודע מתמיד להיות אבן פינה או עמוד התווך, סף ומזוזה, ליהדות כולה לדורותיה ולבוניה, כולל — על דרך הפרדוכס — כופרים, כל עוד הם רוצים להיאחז בה ולוא אחיזה חילונית. כל האפשרויות הכלולות בו, במושג זה, כלולות בפשטות הגאונית שבסיפור בריאת האדם מן העפר ״מלמטה״ ומרוח אלהים ״מלמעלה״, הפיסי והמיטאפיסי, פרי הכורח הטבעי ומתת הרצון, כולל הרצון והיכולת להפר צו בורא, הפיסי המורד במיטאפיסי. מכוח מי ? מכוח אותו יסוד מיטאפיסי שבו, האכילה מעץ הדעת באה בעטיו של נחש, מכוח המלא. ובכל זאת אלהים הוא חונן הדעת…
אין ענייננו כאן לפרט במושג ורק ליישמו בנושא שלפנינו. הרי ניתן ללא קושי לראות גם את השבת — ויקדשהו על פי אותו עיקרון, יום השביעי, יום מספרי גרידא, נכנסת בו רוח עליון ומקדשת אותו. מעתה זה גם יום שביעי, על דרך הפיסיקה, וגם יום קדוש ומיוחד על דרך המיטאפיסיקה, בניגוד, על כל פנים מעל לטבע, שאינו יודע מנוחה מהי. והוא הדין לגבי מושג עם סגולה, עם נבחר, כאדם בטבע, כיום בלוח, כן גוי מן הגויים, ואנו עוסקים כאן כמובן, במושגי יסוד מקראיים, במושגים קיומיים בתחום המקרא והמודעות ההיסטורית של עם ישראל — וממנו גם אצל אחרים — ולא מהצד ההווייתי הפילוסופי של ״אמת״ המושגים האלה.
על דרך זו, ובמובן זה הכוונה כאן להיות העיר ירזשלים עיר בין ערים, ״ככל הערים״ על גילגוליה הגיאולוגיים הכרוכים באיזור (בין היתד ״כמעט״ נסחפת בשבר האפרו אפריקני), אך בשעה מסויימת, כמו פתאום, ירדה עליה רוח ״מלמעלה״, נשפה בה ״נשמה״, כמו נשמה יתירה, ניתן בה יתרון היסטורי עובדתי וייחודי. ויהיה מוצאו אשר יהיה, עצם הייחוד אינו מוטל בספק. כוח רוחני המקיים אותה מבעד לכל החורבנות והתהפוכות, לגבור על גלים פוליטיים עולמיים, גם על תרבויות אדירות ותת־ תרבויות כמו כן, כמין האדם שגבר והיה ליחוד ביקום, לאדם בצלם רוחני שמעל לטבע, אם מן הקוף (למה דווקא הוא ?) אם למרות הקוף.
עיר כצלם אלהים. ויהיו התוכן והצורה המיוחסות לאלהים, אשר יהיו, והרי גם זאת היא בגדר עובדה ויהיו הסבריה הרציונליים אשר יהיו: ייחודה בא מכוחו של עם ישראל. כל הניסיונות לראות את ירושלים בלי עם ישראל אך גם את עם ישראל בלי ירושלים — עלו בתוהו. וימינו ומה שמתרחש בהם לעינינו וגם בידינו, הם הוכחה מחודשת לכך.
0
0
0
