בעת שדברים אלה נכתבים, אנו בישראל נמצאים בשלב של הפסקת האש, לאחר ״חילופי״ שבויים — חילופים במירכאות, כמובן, שהרי אנו החזרנו למצרים דיביזיה שלמה (שמונת אלפים חיילים מאומנים, שעלולים עוד לגרום לנו אבדות פי כמה ממאתיים המשוחררים שלנו), ומצפים לוועידת ״שלום״ .בג׳ניבה תור כדי מתח מתמיד בחזיתות, כך שאין לדעת מה יהא המצב כאשר דברים אלה יראו אור. ועל כן לא נדון פה אלא באספקט אחד של מלחמה זו, שהאקטואליות שלו תשאר אקוטית עוד ימים רבים. וכשם שהיבט זה השפיע בעבר כן יוסיף בודאי להשפיע גם בעתיד על התפתחות העניינים הצבאיים והמדיניים כאחת.
אין חולקים על כך בעולם כולו, שצבא ישראל עמד להביס את צבא מצרים. בריה״מ יחד עם משרד החוץ האמריקאי של מר הנרי קיסינג׳ר עשו יד אחת. (ימין ושמאל התחברו) והצילו את צבא מצרים מתבוסה ודאית. אין פירושו של דבר שעם תבוסה זו היתה הבעייה כולה נפתרת, אך אין ספק שמצריים היתה זקוקה שוב לשנים רבות כדי לשקם את צבאה, לאמן את חייליה לנשק החדיש, וודאי היו חלות בה תמורות פנימיות והפיכות לא מעט, ימינה או שמאלה. מכל מקום לגבי ישראל היה בכך מעין פיצוי על אלפי הקרבנות, שנפלו בין היתר גם בגלל הימנעותנו ממהלומה ראשונה, והיה בכך מתן נשימה מדינית ארוכה, ללא לחץ אימתני אולטימאטיבי, תוך ציפייה—פאסיבית או אקטיבית— לשינויים בעולם המדיני העויין לנו היום אולי גם בארצות ערב, ובעיקר במצריים. נצחון צבאי מהיר היה משתקף בהכרח גם במצב המדיני, וודאי לשיפור; זה ניטל מיד ישראל על ידי שותפות זו בין שני הגדולים בעלי המוטיבציות השונות; אך בעלי כוונה ותוצאה קונקרטית אחת: מניעת תבוסה מצרית. בריה״מ שולחת נשק לערבים, כדי שינצחו: ארה״ב הקיסינג׳ירית שולחת לנו נשק בתנאי… שלא ננצח ״יותר מדי״, ושנהיה "ילדים טובים״, טובים בעיניה.
0
0
0
